הקולנוע הישראלי: בין קאן לפרס אופיר

הקולנוע הישראלי: בין קאן לפרס אופיר

שישה סרטים באורך מלא, ועוד סרט קצר, הוקרנו בפסטיבל קאן וזכו בתגובות טובות. וכעת הם, ורבים נוספים, מסתערים על פרס אופיר והזכות לייצג את ישראל במוקדמות האוסקר בקטגורית הסרט הזר

נחום מוכיח, קאן

המרוץ לפרס אופיר בעיצומו. 37 סרטים ישראליים חדשים מתמודדים על לבם וקולותיהם של חברי האקדמיה, בהקרנות מיוחדות שנערכות להם. חמישה סרטים עלילתיים ארוכים עשו זה עתה טבילת אש, מוצלחת יותר ופחות, בפסטיבל קאן. שלושה מתוכם בלטו במיוחד, ואף זכו בתשבוחות הביקורת העולמית: "את לי לילה", של אסף קורמן, "גט", של האחים רונית ושלומי אלקבץ, ו"הגננת", של נדב לפיד. לעומת זאת "הרחק מהיעדרו", של קרן ידעיה, ו"בורג", של שירה גפן, הרשימו פחות. דיווח מהשטח.

חוויה רגשית עוצמתית קורמן

מיד בסיום ההקרנה של "את לי לילה", סרט הביכורים באורך מלא כבמאי של העורך עד עכשיו אסף קורמן, פנו אליי שלושה עיתונאים זרים, בריטי, איטלקי ואמריקאית. כל אחד מהם אמר לי זאת בנפרד, ובדרכו, אבל המסר היה אחיד: לא ברור איך סרט כזה לא נכלל בבחירה הרשמית ובהתמודדות על דקל הזהב. האמריקאית אף אמרה בתדהמה: "אני לא מאמינה למה שראיתי כאן עכשיו". קדמו לכך תשואות ומחיאות כפיים ארוכות מאוד בתום ההקרנה, שגררו השתחוויות ותודות חוזרות ונשנות של קורמן, רעייתו, התסריטאית וכוכבת הסרט לירון בן שלוש, הכוכבת בזכות עצמה דנה איבגי והשחקן יעקב דניאל זאדה.. לי אין ספק. "את לי לילה" הוא אחד הסרטים הטובים שראיתי בקאן. קורמן (שהקרין כאן כבר סרט קצר שביים ב-2007) מציג בו את סיפור החיבור המורכב המסובך בין שתי אחיות, שלי (בן שלוש), מאבטחת בבית ספר, המטפלת באחותה גבי (דנה איבגי) שסובלת מבעיות התפתחות קשות וזקוקה להשגחה מתמדת. חלק מהיום היא במעון מיוחד ובשאר הזמן בצמוד לאחותה בביתן. שלי מטפלת בה במסירות, לוקחת ומחזירה אותה, מאכילה ומקלחת אותה והן אפילו ישנות יחד. רק לעיתים רחוקות היא משאירה אותה לבד בבית ואז גבי מוחה, מחוללת במקום כאוס קטן וגונחת כמו חיה פצועה, עד שהשכנה מתקשרת לשלי. כאשר מתפתח רומן בין שלי וזוהר (יעקב זאדה), מורה מחליף בבית הספר, הדבר משנה לחלוטין את מרקם היחסים בבית האחיות ומעורר קונפליקטים שונים. התסריט אותו חיברה בן שלוש שואב מסיפורה האישי כצעירה שטיפלה באחותה, בעלת פרופיל דומה לזו שרואים בסרט. האופן בו העבירה זאת לשפת הקולנוע, כתסריטאית וכשחקנית, בהדרכת קורמן, מעורר התרגשות והערכה. היצירה, המוקדשת לאחות, נתי, מספקת חוויה רגשית עוצמתית ומטלטלת. "את לי לילה" הוא סרט חשוף, נועז, מרגש, פורם תפרים ונוגע ללב – ללא ספק מההישגים הגדולים של הקולנוע הישראלי בעת הזאת. הסרט הוקרן במסגרת "השבועיים של הבמאים", וזוכה בעיתונות הקולנוע המובילה בצרפת ובארצות הברית בתשבוחות מהללות גורפות.

שפה קולנועית חדשנית ורעננה

במסגרת "שבוע הביקורת" הוקרן בקאן "הגננת", סרטו השני של נדב לפיד ("השוטר"), אף הוא עבודה ייחודית מצטיינת. במרכזו נירה (שרית לארי), גננת חובבת שירה שבגן בו היא עובדת מתגלה ילד בן חמש, יואב (אבי שניידמן), שכאשר נחה עליו רוח, הוא מדקלם ממוחו הקודח שירה, בעודו הולך במסלול רפטיטיבי קבוע. הטקסטים שהוא פולט בוגרים, עוסקים באהבה ובנושאים טעונים אחרים. נירה רושמת את שיריו ומקריאה אותם כאילו היו שלה בסדנת השירה בה היא משתתפת, בשאיפה להפוך משוררת. נירה נשואה ויש לה שני ילדים בוגרים, אבל הפנטזיה שלה להתערות בעולם השירה גוררת אותה לפעולות הרפתקניות, לא רציונאליות, בהן אובססיה לקחת את יואב תחת חסותה ולגונן עליו בכל מחיר מפני העולם, שעלול להשחיתו.  כבר ב"השוטר" נוכחנו ביכולות של לפיד להרכיב נראטיב בשפה קולנועית חדשנית ורעננה, וב"הגננת" הוא משכלל ומשדרג אותה. בין אם מדובר בזוויות צילום ובהנעת מצלמה בדרך חריגה מרתקת. בין אם זה בהעמדת השחקנים ובהדרכתם. ובין אם בשרטוטו, באופן מודע לעצמו, של הקו הדק המתעתע שבין מציאות ופנטזיה בעולמה רב הרבדים והמשמעויות של נירה. גם "הגננת" הוכרת על ידי עיתונות הקולנוע העולמית כסרט מצוין הראוי לתשומת לב מיוחדת.

חובט בבטן הרכה

"הרחק מהיעדרו", של קרן ידעיה ("אור", "כלת הים") התגלה כסרט קשה וטעון. הוא מתבסס על הרומן של שז (שם זמני – הכינוי שאימצה לעצמה הסופרת והמשוררת אפרת ירושלמי) מציב מסכת מעוותת של גילוי עריות בין אב (צחי גראד) ובתו (מעין תורג'מן). הוא אונס אותה ומתעלל בה בקביעות, והם חיים לכאורה כזוג. היא מפתחת בולימיה קשה ותלות מוחלטת באביה-בועלה, כשהיא שוקעת לנואשות ולחוסר כל תקווה לגאולה. קשה לצפות בסצנות בהן האב מכה את בתו אן שוגל אותה בכל תנוחה אפשרית, והיא נענית בהתמסרות חסרת אונים. בריטואל קבוע היא אוכלת-בולסת בקצב, אחר מקיאה בשירותים ולבסוף מצחצחת שיניים כדי להרחיק את ריח הקיא. ואם זה לא מספיק, היא חותכת את זרועותיה בסכין. לא כדי לפתוח לעצמה את הוורידים, אלא כדי לחרוט בדמה גראפיטי על זרועה, עם הכיתוב "שתמות". לא קשה לנחש למי הכוונה. סצנות הופכות קרביים שידעיה יודעת להעמיד בפני הצופה (כפי שעשתה ב"אור"), בסגנונה הניאו ריאליסטי הישיר, בוטה, בועט ולא מתפשר. הרבה תקריבים קרןדחוסים של אקטים שחובטים בצופה בבטן הרכה. מי שמחפש רחמים או חמלה, שיעבור לסרט אחר. נקודת אור מספקת לחייה אישה (יעל אבקסיס) האוספת אותה לביתה. הסרט, שהוקרן במסגרת "מבט מסוים", הקטגוריה היוקרתית ביותר אליו שובץ סרט ישראלי השנה, התקבל בהקרנותיו בקאן בכבוד. כשהסתיימה ההקרנה הדוממת הצופים התפכחו מההלם ורבים ניגשו לידעיה ולתורג'מן כדי להודות להן אישית על החוויה הלא קלה. לפני ההקרנה עלה הצוות כולו לבמה וידעיה אמרה: "זהו סרט קשה. שבמאים אחרים יעשו סרטים קלילים. הסרט שלי הוא כזה כי הנושא מחייב זאת וזו הדרך המתאימה כדי להציף את התופעה לתודעה". קאן לא זרה לידעיה. ב-2004 היא התמודדה עם "אור" ב"שבוע המבקרים" וזכתה בפרס הבימוי בקטגוריה זו וכן בפרס "מצלמת הזהב".

סרט שיש בו הכל

אחד הסרטים היותר מרשימים באסופה הישראלית שהוקרנה בקאן הוא "גט", עבודתם של האחים רונית ושלומי אלקבץ, במסגרת "השבועיים של הבמאים". הסרט חותם את הטרילוגיה שלהם הכוללת את "ולקחת לך אישה" ו"שבעה". ביד אמונה מנווטים השניים סיפור אבסורדי מקומם שבמרכזו בני זוג, שמסכת הגירושין שלהם מתנהלת לכל אורך הסרט בבית המשפט הרבני ונמשכת יותר מחמש שנים. בית הדין הרבני משתף פעולה עם הבעל הסרבן אלישע (סימון אבקרין) שלא מוכן בעיקשות, בנוקשות ובאטימות לא אנושית לתת גט לאשתו ויויאן (רונית אלקבץ), שלא אוהבת אותו יותר ומבקשת לפתוח פרק חדש בחייה. עורך דינה (מנשה נוי) עושה כל מאמץ כדי לנסות לשחרר אותה מכבלי הנישואין לבעלה שעליו מלמד סנגוריה אחיו (ששון גבאי). המערכון הפארודי של גירושי אריק איינשטיין וטליה שפירא ב"לול" נראה כמו משחק ילדים לעומת שדה המערכה זרוע המוקשים הניטש בין בני הזוג כאן, כששלושת השופטים הרבניים מצטיירים כאינקוויזיטורים חסרי לב. בסרט, כתב אשמה חריף נגד בית הדין הרבני והגברים סרבני הגט, יש הכל. מרגעים קומיים-אבסורדיים ועד מומנטים מרגשים ונוגעים ללב, להם אחראית בעיקר הבמאית-שחקנית רונית אלקבץ הנפלאה, שמספקת תצוגת משחק מושלמת. גם שחקני המשנה כאן, עדי שני הצדדים – שבין היתר מגלמים אותם זאב רווח, רמי דנון, אוולין הגואל, שמיל בן ארי, אלברט אילוז ורובי פורת שובל – מצוינים אחד אחד. סרט חזק ומגובש שפשוט עובד בכל פרמטר. אלקבץ בהיותו דובר צרפתית בחלקו, עורר "גט" התעניינות רבה אצל הקהל המקומי ולאחר מכן, כשהתקיים סשן שאלות ותשובות עם היוצרים, התעמת עיתונאי צרפתי עם רונית וטען שהממסד הרבני בישראל לא נראה כך. אלקבץ עמדה על שלה, בתמיכת הקהל, והמהומה הקטנה שככה רק כשהעיתונאי הורחק מהאולם. בסוף ניגשו לאחים רבים מהצופים, כדי לברך ולשבח את מה שראו על המסך.

המסר האלגורי מתעמעם

במסגרת "שבוע הביקורת" הוקרן "בורג" סרטה השני של שירה גפן (את הראשון, "מדוזות", ביימה עם בעלה אתגר קרת). נקודת המוצא שלו מרתקת. עולמה של אמנית ישראלית קונספטואלית (שרה אדלר) כולל בצד עבודתה האמנותית וחייה המעורערים משהו עם בעלה, גם פעילות הומניטרית למען פלסטינים, בכלל זה הפגנות במחסומים, היא מוצאת עצמה מתנתקת מהכל, כשהסימפטום לכך הוא שחסר לה בורג. מיטה חדשה שקנתה מחנות להרכבה עצמית, לאחר שהקודמת נשברה, חסרה בורג אחד שישלים את הרכבתה. כשהיא מתלוננת בחברה, ובה בעת מגיע צוות צילום גרמני לראיין אותה אפרופו בחירתה כאחת הנשים המשפיעות בישראל, הדבר גורר, בהפוך על הפוך למשנתה הפוליטית, את פיטורי פלסטינית צעירה בהריון, נדין (סמירה סרייה), שגם לה חסר בורג. היא עובדת בפס הייצור בחברת הרהיטים של אספקת הברגים האלה לרהיטים השונים, ועוברת כל יום מחסומים של צה"ל כדי להגיע למקום עבודתה. גם היא נקלעת לאיזה ואקום בחייה. איכשהו יגלו שתי הנשים שהן החליפו מקומות בחיים והשינוי עושה בשתיהן הבדל עצום. כאמור, עמדת הפתיחה טובה, אבל גפן לא משכילה לשמור על נראטיב הדוק ומתפזרת לכיוונים אחרים, כשהמסר האלגורי החריף הולך ומתעמעם בדרך. בהיותו נוגע בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מצידו ה"נכון" – נוסחה די בדוקה להצלחת סרטים ישראליים בפסטיבלים בינלאומיים – "הבורג" התקבל גם כאן באהדה לא מבוטלת וגם זכה לשבחי הביקורת של מספר כתבי עת קולנועיים נחשבים. גם גפן כבר זכתה בקאן ב"מצלמת הזהב", בזכות "מדוזות", יחד עם קרת.

פוטנציאל לסרט פולחן

אבל גולת הכותרת אולי (ברמת הקאלט והקמפ לפחות) הייתה הקרנת סרטה התיעודי של הילה מדליה ("למות בירושלים", "רוקדים ביפו") על חברת "קאנון" ההוליוודית העצמאית, שבזמנו הצליחה מאוד ושכידוע הוקמה ונוהלה על ידי בני הדודים מנחם גולן ויורם גלובוס. הסרט, "דה גו-גו בויז", התקבל לקטגוריה היוקרתית "קאן קלאסיקס", המיועדת לסרטים של או אודות אישים בעולם הקולנוע שהפכו לאייקונים או הטביעו חותם על התעשייה. אז הנה, לגולן-גלובוס כבר יש מקום בהיכל התהילה. עם כניסתם לאולם, זכו גולן, שוויתר על כיסא הגלגלים אליו הוא מוגבל בתקופה האחרונה, והשתמש בהליכון כדי לעלות לבמה, וגלובוס, בסטנדיגנ-אוביישן ממושכים של הקהל. גולן ניצל את המומנטום ואמר: "תודה רבה שהגעתם לכאן. אני מקווה שתיהנו מהסרט ושנראה את כולכם בשנה הבאה בסרט של יורם ושלי שיוקרן בפסטיבל". תשואות הקהל העידו על כך שזה לא תרחיש לגמרי מופרך ומכיריו-מוקיריו בקהל אמרו שהאיש לא יפסיק לעבוד עד יומו האחרון, ואם יהיה צורך יביים אפילו כשהוא שוכב על אלונקה. מדליה הבמאית הודתה לצוות שעבד איתה, ובראשו קאן 2המפיקים יריב הורוביץ ועדו לב, ולמשפחת גולן-גלובוס המורחבת, וזכתה לתשואות מהקהל הביתי שהיה באולם. היא גם לא שכחה להודות לגיבורי סרטה. הסרט מציג, תוך שימוש בקטעי ארכיון, חלקם נדירים, וראיונות עכשוויים, שני חבר'ה חולי קולנוע מטבריה, בני דודים כאמור אם כי גלובוס צעיר מגולן בכמה שנים טובות, צמיחתם לתוך עשיית קולנוע בתל-אביב, הפיכתם לגורם מרכזי ומוביל בתעשיית בישראל. ולאחר שמימשו כל שאיפה ומטרה אפשרית בארץ, בכלל זה המגה-להיט "אסקימו לימון", החליטו להסתער על החלום האמריקאי. דווקא בגלל הניגודים שביניהם החיבור עלה יפה גם מעבר לים והשניים הביאו לשינוי מרענן בהוליווד. הם יצרו משוואה לפיה ניתן להפוך את תחום עשיית הסרטים לפס ייצור של הפקות זולות ומסחריות, ולתת מאבק ראוי לשמו לאולפנים הגדולים. הסרט סוקר בהומור ולפעמים גם באירוניה מחויכת את מעלליהם בהוליווד, והצלחתם נגד כל הסיכויים ליצור יותר מ-300 סרטים ולהרכיב מודל של חברה לא מכופתרת שעובדת בניגוד לחוקי המשחק שם, אבל לא נחה לרגע ומנפיקה סרט אחר סרט. הסרט, שמציג את הפריצה הגדולה, ימי הזוהר, הפרידה בין השניים והנפילה והחזרה לארץ, הוא מסמך אוהד וסובייקטיבי, פועל יוצא של שיתוף הפעולה שלהם איתו, ובין היתר הוא מעלה באוב מחדש אנשים שגולן-גלובוס הפכו לכוכבים וכאלה שעבדו איתם במהלך דרכם, כמו מייקל דודיקוף (בראיון עכשווי), ז'אן קלוד ואן דאם, צ'אק נוריס וסילבסטר סטאלון. השימוש המושכל בקטעי ארכיון (שאפו גם לעורך, יש ב"גו-גו בויז" לא מעט קטעים קמפיים שעשויים להפוך לפולחניים ואולי גם הסרט כולו. וברור שג'נטלמנים כמו גולן וגלובוס יחגגו לאחר ההקרנה, ובגדול. וכך התכנסנו לנו בניקי ביץ' שבריביירה ללגימת שמפניה, לטעימת מזון קייטרינג שזרם נון-סטופ ולמסיבת ריקודים טרנדית. גולן וגלובוס אכן נראו מתייעצים ומתכננים כמה פרויקטים חדשים. אנשי תעשייה עלו לרגל לכיסא הגלגלים של גולן, שכמו הסנדק בכבודו ובעצמו השיא להם עצות, רקח איתם תכניות והמשיך לחלום קולנוע. וברקע רוקדים ישראלים, צרפתים, איטלקים ובני שאר לאומים, לצלילי מוזיקה שנעה במנעד הרחב שבין מייקל ג'קסון ושלמה ארצי. עוד פן משלנו בפסטיבל קאן 2014.

פורסם: 10 ביוני 2014 || משויך ל: תרבות בעולם