על החיים ועל המוות

על החיים ועל המוות

סרטה הראשון כבמאית של השחקנית האיטלקייה ולריה גולינו, "דבש". עוסק בנושא הטעון של המתות חסד. בריאיון בלעדי היא מסבירה מה גרם לה לבחור בנושא השנוי במחלוקת הזה, מתי הבינה שהיא יכולה גם לשלוח ידה בבימוי ומה הקשר שלה לעיר חיפה

את מסגרת השאלות והתשובות שלאחר הקרנתו במסגרת פסטיבל חיפה האחרון של "דבש", סרטה הארוך הראשון של ולריה גולינו כבמאית, פתחה השחקנית האיטלקייה, לראשונה בישראל, ב"נקודה הישראלית" שלה. "חיפה, חיפה, חיפה, זה שם שהתנגן אצלי בבית המון וחיכיתי כבר להזדמנות להגיע לכאן", אמרה. מתברר שאמה נולדה בחיפה ובגיל ארבע עברה עם משפחתה ליוון. סבה של השחקנית הוא ממוצא מצרי קופטי וסבתה יוונייה והם שהו בארץ לרגל עבודת הסב, ששימש כספק שירותים שונים לאנשי שלטון המנדט הבריטי. אמה של ולריה, ציירת יוונייה, החיה היום באתונה והגיעה עם בתה לארץ, נישאה למבקר אמנות איטלקי, השניים עברו לאיטליה וולריה נולדה בנפולי. אחרי גירושי ההורים היא בלתה שלוש שנים עם אמה באתונה ואחר חזרה לחיות עם אביה בנפולי. ולריה גולינו ואמה

לפני המפגש שלי עם השחקנית היפה והאינטליגנטית, הדוברת ארבע שפות: אנגלית, צרפתית, יוונית ואיטלקית, היא עורכת היכרות ביני ובין אמה, וזו מודה שאינה זוכרת דבר מחיפה, בה נולדה והעבירה את שנות חייה הראשונות כאמור, אבל היא שמחה על ההזדמנות לחזור אליה. האם ובתה ביקרו בבית החולים האיטלקי בעיר בו נולדה האם, והופתעו לגלות שהיום הוא משמש בעיקר כהוספיס. "העובדה שאמי נולדה כאן ולסבתי יש זיכרונות מהמקום הזה, והיא סיפרה לי שחוותה כאן שנים מאושרות, מחברת גם אותי לחיפה ולאנשיה", אומרת גולינו. "כך אני מרגישה. אין יותר ים-תיכונית ממני. ישראל, מצרים, יוון, דרום איטליה. אלה מקומות בעלי אווירה ותמצית אנושית מאוד דומים. ייתכן שלא הגעתי לכאן עד עתה כי המקום הזה כל כך עוצמתי עבורי, והרגשתי שיכול להיות שמהלך כזה היה משנה את מסלול חיי. אבל כעת, אחרי שהגעתי, ארצה לחזור לכאן שוב ושוב, להכיר את המקום טוב יותר. כמובן שארצה להגיע גם לירושלים ולתל-אביב".

את סרטה הראשון כבמאית, לאחר קריירה ארוכה כשחקנית, היא רושמת בגיל 46. הסרט עוסק באירנה (ג'סמין טרינקה), שכינויה לצורך מקצועה "דבש", הפועלת בתוך קבוצה קטנה וחשאית שמסייעת לאנשים המוגדרים כחולים סופניים לסיים את חייהם ללא כאבים. היא עושה זאת מטעמים אידיאולוגיים, כדי למנוע מחולים שגורלם נחרץ לעבור סבל וייסורים נוראיים עד מותם. מעבר לכך חייה די ארעיים. היא מתגוררת בבית חוף, קרוב לרומא, ומרבה לשחות בים כתראפיה משחררת מעיסוקה המעיק והלא חוקי. היא פוקדת מדי פעם את בית אביה שאינו בקו הבריאות, מפלרטטת עם מאהבים, אחד מהם נשוי, נוסעת מדי פעם למקסיקו כדי לרכוש סמי ההרדמה לכלבים, המשמשים אותה כתרופה שתגאל את לקוחותיה מייסוריהם ללא סבל. החולים הפונים אליה הם אמידים בדרך כלל, ובני משפחותיהם משלמים לה על השירות המצמרר שהיא מספקת להם ביד רחבה. עולמה מתערער כשהיא מביאה את השיקוי המרדים לנצח לגבר מזדקן, קרלו (קרלו צ'קי), ומתברר לה שהוא כלל אינו חולה. הדבר מערער את אמונתה השלמה והמלאה במה שהיא עושה וגורם לה להטיל ספק בעיסוקה ובייעוד הזה שבחרה לעצמה בחייה.

הסרט "דבש" כבר צבר הישגים, פרסים וציונים לשבח בכמה מהפסטיבלים הבינלאומיים בהם הוקרן. הבולטים שבהם: ציון מיוחד לשבח של חבר השופטים בפסטיבל קאן בקטגוריית "מבט מסוים", זכייה בפרס במאית של סרט ראשון בגלובוס הזהב האיטלקי. כן הייתה מועמדת לתגלית השנה בפרסי האוסקר האירופי ואף זכתה בציון מיוחד לשבח בפסטיבל חיפה.

הסרט המטלטל, שהוקרן בפסטיבל קאן האחרון בנישה "מבט מסוים" וזכה שם בציון לשבח, עטוף באווירה הטעונה והלחוצה הרובצת על הגיבורה, בעולמה ובחייה טורדי השלווה. גולינו ביימה אותו ביד בוטחת, כמו יוצרת ותיקה ובעלת קבלות, מה שמזמין את השאלה האינסטינקטיבית, למה לקח לה כל כך הרבה זמן לפצוח גם בבימוי?

"אני ממש לא יודעת", היא משיבה. "אני חושבת שהייתי צריכה להתחיל לביים לפני הרבה שנים, כשהייתי בת 30 אולי, וכעת כשעשיתי זאת, גם אני שואלת את עצמי למה חיכיתי כל כך הרבה זמן. אבל אלה הם החיים. אתה לא יודע למה. יכול להיות שזה בגלל שהצלחתי כשחקנית והקריירה שלי לקחה אותי למקומות שונים, ובעקבות זאת צברתי חוויות שונות שסיפקו אותי. כנראה שלקח לי זמן להבין שיש לי כוח לעשות זאת והתחלתי לחשוב שאני מסוגלת. ככל הנראה גם לפני כן ידעתי באיזשהו מקום שאני רוצה לביים, אבל לא האמנתי שאני מספיק טובה כדי לעשות זאת.

"אני מעריכה שרק לאחר שפנו אליי בבקשה שאביים סרט קצר, 'ארמנדינו ואימא שלו' (2010), ובמהלך העבודה עליו, התגבשו אצלי הגילוי והתובנה שזה אפשרי. כך שלבסוף הצלחתי להיפטר מהחשש הזה – מהפחד לביים. אני יודעת כעת שאני מסוגלת לעשות זאת טוב. כשאני בוחנת את הדברים במבט לאחור, נראה לי שכבר בגיל 20 התרוצצה לי המחשבה הזו בעורף התודעה, כי תמיד רחשו בתוכי תשוקה וסקרנות לאלמנטים ויזואליים ולזוויות מבט שונות, והרגשתי כבר אז צורך להתנסות בכך".

– לבחור בהמתת חסד, או בסיוע לאנשים לסיים את חייהם, כנושא לסרט, ועוד בפרויקט הבימוי הראשון שלך, זה לא עניין כבד וטעון מדי?

"אני מודעת לכך שמאוד קשה לדבר על הנושא הזה, אפילו בימינו. בגלל שתוחלת החיים עלתה, המוות הלך והתרחק מהחיים שלנו ורק כשהוא מגיע אנחנו מתייחסים אליו. בעבר הוא היה חלק מהחיים, ובנסיבות מסוימות הוא עדיין. אבל ככל שהחברה מתקדמת ונעשית מתוחכמת יותר, טכנולוגית יותר, מדעית יותר, היא מחויבת יותר לנעורים, לבריאות ולניסיונות התנגדות להזדקנות. וזה תהליך נורמאלי, כי כולנו רוצים לחיות כמה שיותר. אבל זה הפך את המוות לטאבו, הרבה יותר מכפי שהיה בעבר. ולסייע למישהו לסיים את חייו נעשה אקט עוד יותר מסובך, כי האיסורים הדתיים בעניין חזקים היום מתמיד, אפילו אצל כאלה שאינם אורתודוקסים ולא הולכים לכנסייה מדי יום. זה נושא שאנחנו לא ממש יודעים עדיין היכן למקום אותו בתודעתנו". ולריה גולינו מאחורי המצלמה

– כי הוא מעלה המון בעיות מוסר.

"נכון שהנושא הזה מורכב ועדין מאוד מבחינת אתיקה. איך אפשר לדון בדברים האלה מבלי ליצור סרט אידיאולוגי שיעלה את השאלה – מה נכון ומה לא? אני בוחנת אנשים שעומדים למות באותה סקרנות שאני מסתכלת על הטבע, יפי הבריאה וכל הדברים שבטבע שגורמים לנו לרצות לחיות. תמיד כשחוששים למות חושבים על הדברים היפים בחיים. כמובן שאני בעד החיים, אבל אני גם בעד המוות. בכלל, בהוויה שלי אני לא נגד, אלא בעד. בסרט אני מנסה להמחיש את זה, בין אם הצלחתי בכך או לא. זו הייתה משאלת הלב שלי. ללכת לקראת האנשים ולא לנסות לראות רק איפה הם טועים. עובדות נטו לא מעניינות אותי. מה שיותר מדריך אותי בחיי, באמונותיי וביצירתי הוא הדמיון".

– קדמה להחלטתך כמובן קריאת הספר של מאורו קובצ'יק, ממנו הוא עובד.

"ברור. הספר עניין אותי לאחר שקראתי ביקורות טובות עליו. ועוד יותר סקרנה אותי העובדה שמי שעמד מאחוריו הסתתר תחת שם העט אנג'לה דל פאברו, מה שגרם לי לחשוב שהיא מגוללת את חוויותיה האמיתיות והיא בעצם פעלה בחיים כמו הגיבורה שלה. מאוחר יותר, כשהיינו כבר עמוק בתוך שלב כתיבת התסריט, התברר שאת הספר כתב מאורו קובאצ'יק, סופר מאוד ידוע באיטליה. אבל בחרתי בפרויקט הזה גם עקב מות אבי. ללא ספק הייתה לאירוע הזה השפעה על העניין וחשתי צורך לעשות זאת לאחר פטירתו. הרי יצירה באה תמיד ממקום אישי, אפילו שלא תמיד אתה יודע להסבירו, וגם כשאתה פונה ביצירתך לדברים שלכאורה רחוקים ממך. באופן מסוים זה חייב לבוא מתוכך, מעולם החוויות והתודעה שלך".

– איך התנהלה עבודת עיבוד הספר לתסריט עם שתי התסריטאיות שעבדו איתך, וליה סנטלה ופרנצ'סקה מרצ'יאנו?

"בראש ובראשונה הן חברות מאוד טובות, ולכן בחרתי בהן. וליה כתבה לאחרונה את התסריט לסרטו החדש של נני מורטי. ופרנצ'סקה כתבה את 'אני ואתה', סרטו האחרון של ברנרדו ברטולוצ'י. שתיהן כותבות בעלות ניסיון. פרנצ'סקה כותכת כבר זמן רב ואילו ואליה בדרך להיות תסריטאית מבוססת. בחרתי בהן כי ידעתי שאוכל לעבוד איתן, שהן מוכשרות מאוד ועניינים של אגו לא הפריעו לתהליך. עבדנו באופן אינטנסיבי לפרקי זמן קצובים. למשל, לקחנו שבוע שלם בו השתקענו באיזה בית כפרי, היינו מבלות יחד שש-שבע שעות ביום, מדברות על סצנות, ואחר כך כותבות יחד בעבודת צוות, כשכל אחת מעלה הצעות, אני בוחרת את הדברים הטובים שכל אחת מציעה ואנחנו מגיעות לבסוף להסכמות. התחלנו בכך שלקחנו מהספר את כל הדברים שאהבנו וסיננו את מה שלא. זו הייתה המלאכה הגדולה והמורכבת הראשונה. בחרנו מהספר את החלקים החשובים ולאחר מכן הוספנו מעצמנו את מה שחשבנו לנכון. בנוגע לגיבורה, לא רציתי שיהיו ההסברים הפסיכולוגיים שבספר למניעיה. רציתי שנכיר אותה כפועל יוצא של מה שהיא עושה".

– איך בחרת בשחקנית המקסימה ג'סמין טרינקה (בת 32, מרומא, שבארסנל שלה 17 סרטים, בהם "קסם הנעורים" ו"חדרו של הבן")?

"היא מאוד מיוחדת. יש בה איכות כזו שראיתי רק אצל ילדים שחקנים, היא משנה את אישיותה לחלוטין כשהיא עובדת על סרט, הופכת להיות הדמות שהיא מגלמת ופורחת בתוכה. היא הייתה הבחירה הראשונה שלי. אני לא יודעת למה, אבל חשבתי עליה כבר מההתחלה, היא חמקה לתוך החלומות שלי כמו חתול. אחריה ראיתי אמנם עוד שחקניות, מאוד יפות, חלקן מפורסמות יותר, חלקן היו אפילו טובות ממנה במבחני הבד. אבל לתפקיד הזה חשבתי שהיא הכי מתאימה. כך חשתי גם לגבי קרלו צ'ק'י". ולריה גולינו 4

– שרטטת את "דבש" כאילו יש לה שתי זהויות. פעם היא מאוד נשית ופעם בעלת אפיונים גבריים, שיער קצר-קצוץ, לובשת חליפות גבריות שמטשטשות את גזרתה.

"בספר זה לא כך. שם יש לה שיער ארוך והיא סובלת מהשמנת יתר. אבל רציתי שיהיה בה משהו שיהפוך אותה לבלתי נראית. רק כשמתבוניים בה מקרוב רואים עד כמה היא יפה, כאילו שהנשיות שלה מפריעה למה שהיא עושה. כך פועלת הפסיכולוגיה שלה. היא לא פורחת כאישה, כך ראיתי זאת, והיא ירדה במשקלה שישה קילו עבור התפקיד, כדי שתוכל להיראות נערית יותר. לא רואים נשים כאלה בסרטים איטלקיים. בדרך כלל הן מאוד שופעות ונשיות, אבל רציתי שיהיה בה משהו היפנוטי. כך הרגשתי אותה. רציתי שמצד אחד היא תיעלם בקהל אבל בו-זמנית גם שיראו אותה, כי הסרט מובא מזווית ראייתה ומונח כולו על כתפיה. ג'סמין היא אמנית מינימליסטית, לא משחקת 'גדול' אלא בניואנסים מאוד קטנים. היא מכירה מצבי אנוש ויודעת להראות תחושת כאב מבלי לשקף אותו באופן מוחצן מדי".

– איך עבדת איתה על התפקיד?

"ראינו דברים. סרטים דוקומנטריים על אנשים שעזרו להם להתאבד. זה לא היה נעים, עד כדי כך שאמרתי בשלב מסוים שאני לא רוצה לראות את זה יותר. היו לי דוקומנטים של שלושה אנשים שעשו זאת, שהצלחתי להגיע אליהם באמצעות האינטרנט, בחיפוש שקדני מאתר לאתר. איתרתי סרט דוקומנטרי אמריקאי נוגע על נושא המתת החסד. יסמינה לא אהבה בכלל את החיטוט בזה. אבל לאחר התחקיר שוחחנו המון, זמן רב עדיין לפני הצילומים, כדי שהתסריט יחלחל לתוכה. נתתי לה הרבה ספייס ובו-זמנית גוננתי עליה. אבל לא הייתה בסרט טיפת אלתור, אני לא אוהבת אימפרוביזציות".

– התמודדת כאמור עם נושא מאוד מורכב: סיוע להמתת חסד, פעולה לא חוקית בעליל ברוב המדינות.

"זה נחשב למעשה לא מוסרי וכזה הנוגד את החוק. לדעתי, וחתמתי על עצומה בנידון, זכויות האדם אמורות לאפשר את קבלת ההחלטה הקשה, הטראומתית והכואבת ביותר הזו – שאדם יוכל לסיים את חייו כשהוא חווה סבל וייסורים נוראיים. זה כשלעצמו עניין מאוד קשה ומורכב. ולכך מתווספת התחושה של עשיית דבר המנוגד לחוק, במובן מסוים זה לא אנושי בעיניי ולכן צריכים להיות חוקים שיגנו על אנשים כאלה ועל הסנטימנטים והמועקות שמעשיהם כופים עליהם. צריכה להיות דרך בה הם יוכלו לעשות זאת כאקט של רחמים. עבורי, כקתולית, רחמים וחמלה אלה הרגשות הכי דתיים שיש. לדעתי, בכל דת".

אני מספר לגולינו על עדי טלמור שסבל מסרטן והחליט לפני יותר משנתיים לסיים את חייו בציריך, בסיוע "דיגניטס", ארגון שוויצרי המסייע לאנשים חשוכי מרפא למות. שם זה חוקי. "כן. הרבה איטלקים נוסעים לשם למטרה הזו", היא אומרת. "בזמן שכתבתי את התסריט אינטלקטואל איטלקי נודע, לוצ'ו מגרי, עורך-מייסד של 'איל מניפסטו', כתב עט שמאלני רדיקלי, נסע לשוויץ כדי לעשות זאת. הוא היה כמעט בן 80, איש מאוד נאה, שלא היה חולה, אלא סבל מדיכאון, כמו הגבר המזדקן בסרט שלי. והם בכל זאת סייעו לו לממש את רצונו. תאר לעצמך שבאיטליה זה הכי לא חוקי, בין היתר בגלל השפעת הוותיקן ובכל זאת, בשל היותו מפורסם הוא הציב סטנדרט חדש. פרט לכך, הבמאי האיטלקי הנודע מריו מוניצ'לי קפץ אל מותו מקומה גבוהה בבית החולים בו אושפז, בהיותו בן 95, אבל עדיין מאוד צלול. וכל האירועים האלה התרחשו בזמן שעבדתי על התסריט והם רק חיזקו אותי".

גולינו חוגגת השנה 30 שנות פעילות כשחקנית, שכוללת כמעט 80 טייטלים, באירופה ובהוליווד. נקודות ציון בולטות: "איש הגשם" (בו גילמה את אשתו של טום קרוז), "פרידה", "הרץ האינדיאני" , "רספירו", "אי של שקט", "לעזוב את לאס וגאס", הרומדיות "לרקוד עם טייסים" ו"לרקוד עם לוחמים" והגרסה האיטלקית של "בטיפול",

– מן הסתם לקחת המון לקריירת הבימוי שלך מהיוצרים שעבדת איתם, בהם בארי לוינסון, שון פן, נני מורטי, עמנואל קריאלסה ועוד.

"ללא ספק. אפילו מאלה שלא אהבתי את מה שהם עשו – למדתי. ראשית, ראיתי איך בהרבה מקרים הבמאי הוא ה'אלוהים' של הסרט, ואיך הם קולטים אותי ואלמנטים ספציפיים בי, כדי להביא אותם למסך. וכמובן שהתנסויות עם במאים-שחקנים כמו שון פן, ומהאופן שבו הוא עבד איתי על התפקיד ב'הרץ האינדיאני'. הראיתי לשון את הסרט שלי ויסמינה טרינקה כל כך הרשימה אותו שהוא הביא אותה לסרט האחרון שבו הוא מככב ('The Gunman'), יחד עם חוויאר ברדם".

גולינו לא בילתה זמן רב במערכת החינוך, לא בבית הספר התיכון וגם לא למדה משחק באופן מסודר. בגדול, היא רכשה את ידיעותיה ומיומנויותיה באופן אוטודידקטי. "כבר בגיל 14 התחלתי לעבוד כדוגמנית ובגיל 16 וחצי כבר עשיתי את הסרט הראשון שלי", היא משחזרת.

– היית מאוד יפה ומוכשרת וייתכן שגם המזל סייע לך.

"מן הסתם הכל נכון, אבל אני חושבת שהמזל שיחק את התפקיד הגדול ביותר. תמיד חשבתי שהייתי ברת מזל, ואני אסירת תודה על כך. כשעבדתי בזמנו עם טום קרוז ודסטין הופמן, כשהייתי מאוד צעירה, חשבתי שזה נורמאלי, כי הדברים באו לי מאוד בקלות, ואפילו האמנתי שהם ברי מזל על כך שיש להם אותי… בשלוש השנים הראשונות לא הייתי צריכה בכלל להתאמץ כדי לקבל תפקידים. אחר כך הדברים נעשו קשים יותר ויותר, לא קיבלתי תפקידים שרציתי והבנתי שצריך לדעת להעריך הכל. הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לא לשחק בסרטים רעים, ובכל זאת יצא לי להופיע גם בכאלה".

– כמי שהתחילה בדוגמנות, מה דעתך על מה שקורה היום בתחום השנוי במחלוקת מסיבות של ניצול ילדות קטנות, דרישות שעלולות להוביל לאנורקסיה וכו'.

"השאלה היא מה החלומות של הילדות הצעירות האלה. מה הן מוכנות לעשות כדי להצליח. מהם חיים טובים עבורן. מהם המושגים שלנו בנוגע לנעורים, לאושר, ליופי. זו הבעיה העיקרית כשיש מודלים לחיקוי, אייקונים, וכל אחד רוצה להיות סלבריטי, והיום כמעט כל אחד גם יכול – אם יפעל בדרך מסוימת. השאלה היא מהן הציפיות שלך מעצמך, מה אתה רוצה ובמה אתה חושק. לא כל אחד בנוי למימוש אמביציות אישיות, מה שמוביל לתסכול, אינדיבידואליזם וקפיטליזם. כבר אין אידיאולוגיות. המחשבה היא איך להגיע לצמרת, וכולנו שותפים לעניין הזה. לא רק דוגמניות צעירות. גם שחקנים ויוצרי קולנוע. אנחנו משועבדים לשיווק מוצרים. גם אני, מבלי שאני אפילו מבחינה בכך ומודעת לזה. כולנו הפכנו לבובות, רק כדי להמשיך ולהתקדם".

– מתי אפשר לצפות ממך לפרויקט נוסף כבמאית (לפני "דבש", ב-2010, היא ביימה סרט קצר, בן 15 דקות)?

"ארצה לביים שוב, אבל אני חייבת למצוא קודם כל נושא שיצדיק את זה מבחינתי. זה חייב להיות משהו ששווה לבזבז עבורו שלוש שנים מהחיים, עם המון לילות ללא שינה במחשבות טורדניות על איך אעשה את זה, במה לבחור, במי לבחור, איך לעשות זאת נכון. השקעתי בזה המון ובשלב הנוכחי אני חסרת כוח ואנרגיות להתחיל שוב את כל התהליך. אבל אם יהיה משהו ששווה את זה, אלך על זה. אם אתה קורא או שומע על ספר מצוין, ספר לי עליו…". ולריה גולינו 3

– ומה באשר למשחק?

"זה הרבה יותר פשוט מאשר לביים, אפילו שגם למקצוע הזה יש את הבעיות שלו. כרגע אני מצטלמת לסרט חדש, של גבריאלה סלבטורה, פנטזיה על גיבורי-על, תאר לעצמך. קוראים לו 'הנער הבלתי נראה', ובו אני אימא שהילד הקטן שלה נעשה בלתי נראה, ללא ידיעתה. בתרבות האנגלו-סכסית גיבורי-על הם בנורמה, אבל בתרבות האיטלקית הדבר נדיר. זה פרויקט מעניין המצטלם בטרייסטה, עיר יפהפייה, קטנה ומלנכולית, ליד אגם".

הרזומה הרומנטי של גולינו כולל את בניסיו דל טורו, פבריציו בנטיווגליו, אנדריאה די סטפנו, שון פן וג'וליאן לנון. החבר הנוכחי שלה הוא ריקרדו סקמרצ'ה, שחקן ומפיק "דבש", והיא מצרה על כך שהוא לא הגיע איתה לארץ. "הוא מבארי, מדרום איטליה. שחקן שמצלם עכשיו סרט, ולכן לא יכול היה להגיע איתי וכל כך היה עצוב לו בגלל זה", היא אומרת. היא סיפרה אז שהם מתעתדים בסוף השבוע שלאחר ביקורה בארץ לטוס לציריך, כדי לקדם את הסרט, שיצא אז בשווייץ, מעט לאחר עלייתו על המסכים בצרפת. גולינו: "כשאמרתי לו שבסוף השבוע, אז הוא לא עובד, אני רוצה שיבוא איתי לציריך, הוא קיטר: 'למה אני צריך לטוס לציריך, אני רוצה להגיע לחיפה'".

נחום מוכיח

פורסם: 21 באפריל 2014 || משויך ל: תרבות בעולם